בכל שנה מתאבדים בישראל כ 500 איש ועוד כ 6000 עושים ניסיונות אובדניים. בארץ ובעולם נעשים מחקרים אקדמיים בתחום הבנת נושא האובדנות, על מנת שניתן יהיה ליצור ולהפעיל תכניות מניעה ייעודיות. בצה"ל כבר הצליחו לצמצם משמעותית את ההתאבדויות וגם במערכת החינוך מופעלות היום תכניות שונות (עדיין טיפה בים…) על מנת להביא לצמצום משמעותי בתופעה שהיא גורם המוות מספר 2 בקרב בני נוער וצעירים.

אז מה היו הדגשים שעלו השנה בכנס? ומה אפשר מזה לקחת לארגונים?

"גבר, זה הזמן לשתף!" 

ידוע שאחוז הגברים המתאבדים גבוה משמעותית מזה של הנשים למרות שהנשים הן הרוב בין אלו שעשו ניסיונות אובדניים.

מתוך מחקרים שנערכו בין השאר על "שורדי התאבדויות" נמצא שמה שהוביל למהלך היה בראש וראשונה כאב נפשי בלתי נסבל,אך זה לבד בדרך כלל לא יוביל להתאבדות. מה שמגביר משמעותית את הסיכוי הוא שנמצא בו בזמן גם קושי לבטא ולעבד את אותו כאב באינטראקציה בינאישית. ממצא זה יכול לתת הסבר מסוים לפער בין הנשים והגברים כיוון שבהכללה ברוב התרבויות נמצא שלגברים קשה יותר להיחשף ולבטא רגשות, להיות מסוגלים לקבל תמיכה וכו'.

מנהלים ואנשי משאבי אנוש חשוב להכיר ולדעת לזהות סימני מצוקה (רשימת סימנים וטיפים לניהול שיחות רגישות ניתן בין השאר למצוא גם ב"משברומטר" ולעודד שיתוף בקשיים כדי שניתן יהיה לסייע לאותו עובד שנמצא במצוקה נפשית.

"כל אחד יכול לשמוע"

במקביל ממצא זה גם מפנה זרקור לחשיבות הרבה שיש בניסיון לדובב אנשים שנמצאים במצוקה (בין אם כבר מבטאים אמירות עם כוונות אובדניות ובין אם לא) ולספק להם תמיכה. בכך מאותתים להם שיש מי ששומע, שהם חשובים לסביבתם ושאפשר למצוא פתרון "בקצה המנהרה" (התחושה של חוסר תקווה גם היא בין הגורמים המרכזיים שמובילים לאובדנות). לשם כך לא צריך בהכרח להיות איש מקצוע, מספיק להביע התעניינות ואכפתיות ולא לפחד "לדבר על זה".

יחד עם זאת, חשוב לא לקחת אחריות ולהישאר עם זה לבד, אלא לשתף את צוות משאבי אנוש, לערב אנשי מקצוע ובעת הצורך גם את בני המשפחה, גם אם הצד השני "משביע" אותך לא לשתף. חלק גדול מתכניות המניעה במערכת החינוך מבוססות על הסברת הקריטיות שבשיתוף גורמים נוספים ושאין בכך משום "הלשנה", אלא הצלת חיים.

יש אוכלוסיות שנמצאות בסיכון יותר גבוה לאובדנות 

אנשים שסובלים מדיכאון, אנשים שעברו אירועי חיים קשים (ופיטורין הוא אחד מאלה…), עולים חדשים, יוצאים בשאלה, להט"בים, וקשישים.

כמובן שתמיד באובדנות אין גורם יחיד ואין הכוונה לכך שכל מי שמשתייך לאותן אוכלוסיות נמצא בסיכון גבוה. יחד עם זאת, חשוב להיות רגישים ולתת תשומת לב מיוחדת, למי שמראה סימני מצוקה ומשתייך לאחת מהאוכלוסיות הללו. ובארגונים כמובן שיש לשים דגש מיוחד על היערכות וניהול מושכל של תהליכי פיטורין.

שמתם לב לעובדים שנמצאים במצוקה ואתם דואגים להם? יש לכם עובד או עובדת שמדברים על כך שאין טעם לחייהם, שנמאס להם לחיות ויהיה יותר טוב לכולם, אם לא יהיו יותר? אתם עומדים לפטר עובד שנמצא במצב נפשי רגיש?

דברו איתנו,

צוות מצבים – ניהול משברים בארגונים, בהנהלת עדה דיבון

ניתן לפנות ישירות לטלפון: 03-9021693 או במייל matzavim@matzavim.co.il