בשבועות הראשונים למלחמה עלה בתכנית 'ארץ נהדרת' מערכון ובו דובר צה"ל מסביר כי התשובה התקנית לשאלה 'מה שלומך' היא- "עד כמה שאפשר". ואכן, תשובות קורקטיות ובנאליות דוגמת 'הכל בסדר' הפכו בבת אחת לבלתי מתקבלות על הדעת. אנשים שרגע קודם הרגישו שהכל טוב בחייהם הפרטיים לא יכלו עוד לחוות את הטוב הזה ללא הפרעה, והסיבות מובנות. המערכון הזה מחזיק אמת שנכונה (אולי פחות בעוצמה) גם כיום, אבל מפספס את צידו השני של המטבע: מה קורה לאנשים שרוצים לדבר על מה שלא טוב. הרי לרבים מאיתנו היו דאגות, חרדות, משברים או סתם מתחים גם בטרם המלחמה, ופתאום כל אלה נראו טריוויאליות עד קטנוניות.
במידה מסוימת זה היה נכון: אסונות גדולים מספקים פרספקטיבה אחרת, והאסון שחווינו אפשר להרבה מאיתנו לחרוג מעצמנו ולהתגייס למען הכלל, באופן שבאמת הסיח את הפוקוס מדאגות היום-יום. אבל להתגייסות הנפשית הזו יש חיי מדף מוגבלים. בסופו של דבר, ובאופן טבעי ובריא, אנשים חוזרים להרגיש את רגשותיהם הפרטיים. היום, שמונה חודשים לתוך המלחמה, אנשים רבים מרגישים אשמה או מבוכה בגין מצבי מתח נורמטיביים, מצפים מעצמם לא לעסוק בהם ובוודאי שלא לשתף בהם. איך אפשר להתלונן על עומס בעבודה כשכולם מסביב בחרדה קיומית?
כשחושבים על זה רציונלית מתגלה מיד האבסורד: המצב המשברי המתמשך במדינה מחריף כמעט כל גורם סטרס, וזה נכון גם ביחס לסטרסורים בעבודה. כשברקע יש משבר כלכלי, קיצוצים, אנטישמיות ועוד- כולנו הופכים פחות רגועים, ואין פלא שקשה יותר לתפקד. קשיים בעבודה הם תולדה טבעית והגיונית של המצב, ולמרות זאת עובדים רבים חווים קשיים מסוג זה כלא לגיטימיים, ולא מאפשרים לעצמם לדבר על הקושי. התוצאה היא שמנהלים בתקופה זו עשויים שלא להיות מודעים למתחים איתם מתמודדים עובדיהם, ו/או להשלכותיהם על העבודה עצמה- לקושי לעמוד בלוחות זמנים, לירידה באיכות העבודה וכן הלאה.
אז מה עושים?
נדרשת כאן יכולת מורכבת להחזיק את המקל בשני קצותיו: לתת לגיטימציה לקושי מחד, ולדאוג לתפקוד תקין מאידך. לאפשר שיתוף בסטרס, לתת מענה ללחצים שמפריעים לביצוע העבודה, וגם לעמוד על סטנדרטים ראויים של ביצוע משימות. כל הכלים המוכרים לכם מימי השגרה רלוונטיים גם כעת, והדבר העיקרי הוא לשמור בתודעה את הצורך להיות עם היד על הדופק. וכתמיד, הצוות של "מצבים" עומד לרשותכם וכאן לסייע.
שנדע ימים טובים יותר,
עדה וצוות "מצבים".
עדה וצוות "מצבים".
